איזה יום מתיש היה לי היום…לפני שבוע יצרתי קשר עם דני ושיגעתי אותו שאף אחד לא מטלפן אליי ומה אני יכולה לעשות? והוא המשיך להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר ושהטפסים כבר אמורים להיות שם אבל כדי להרגיע אותי הוא יטלפן לשם שוב ויראה את הסטאטוס שלי… הלכתי לחדר, לאחר החלפת בגדים, התיישבתי מול המחשב באדישות ומכל היום המעייף, ו-פ-ת-א-ו-ם….לא הפסקתי לשפשף את העיניים כי לא הייתי בטוחה במה שאני רואה.
היו שם שלושה אי מיילים בשבילי, שניים מהארגון עצמו ואחד מאדם פרטי.
פתחתי את האי מיילים והיה רשום שם שיש משפחה שלקחה את הפרטים שלי והיא עתידה לטלפן אליי בקרוב. עליי להיות זמינה בשעות אותן ציינתי על גבי הטפסים, להכין שאלות אותן אני רוצה לשאול וגם אם אני מתרגשת זה בסדר וטבעי!
שלא להתבייש לשאול שום דבר ולענות בכנות ובקצרה על כלל השאלות שאשאל ובנוסף היה מצוין במייל שהמשפחה שקיבלה את הפרטים שלי לא מחויבת לטלפן, אבל להיות מוכנה בכל אופן.
שני המיילים היו משני מקומות שונים, דטרויט וניו ג'רזי.
לבסוף פתחתי את המייל השלישי והוא היה מהמשפחה מדטרויט, בתחילה לקח לי קצת זמן להבין שמדובר באותה המשפחה, אבל אחר כך קראתי את המייל לפרוטרוט והבנתי! מדובר במשפחה עם תאומים בני שלוש בן ובת ועוד תינוק בדרך ושהאבא הוא סגן נשיא של חברה מסוימת.
הוא כתב לי "דנה היקרה, אנחנו משפחה מדטרויט, יהודים, אם את מעונינת להיות אופר בארה"ב בנו נשמח ליצור איתך קשר רק תגידי מתי נוח לך, תודה…"
השבתי להם בהתלהבות מייל חזרה, אחרי שצעקתי להורים שלי לבוא ולראות שקיבלתי כמה מיילים….רשמתי להם שאני פנויה עכשיו אם הם רוצים לטלפן והוא מיד השיב לי שאישתו לא יכולה כרגע אבל מחר הם ייצרו איתי קשר.
כל כך נרגעתי ונשמתי לרווחה, רצתי ישר לשאלות שחיברתי וגיליתי שיש לי מספר תשובות לחלקן.
כך נגמר לו עוד יום מתיש בחיי, יום בו זכיתי לקבל אינפורמציה רבה על הנושא, לשווק אותו, להתלהב הרבה יותר ולחזק את הרצון לנסוע, למצוא עבודה חוקית בארה"ב בארץ ולקבל מיילים נוספים. סוף סוף נכנסים למיטה עם חיוך מאוזן לאוזן, אז לילה טוב בינתיים עד לטלפון הבא.
לאחר יום של לבטים וציפייה לשוחח עם המשפחה מדטרויט, קיבלתי טלפון מאמא שלי.."דנה, את לא תאמיני, יש לך שעה להיות בבית, עומדים לטלפן אלייך.."..מי שאלתי בתדהמה…"גליה", היא השיבה…."היא יהודייה משיקגו ודוברת עברית"….אה..השבתי, גליה עם שם של ישראלית ועוד דוברת עברית…טוב נו….נמצא דרך לומר לה שלום יפה – חשבתי לעצמי..כל כך הסתנוורתי מהמשפחה מדטרויט עם התאומים ששללתי כל דבר אחר על הסף, בייחוד אם יתברר לי שהיא ישראלית.
כשהגעתי הביתה שלפתי מהמיילים את הטלפון של המשפחה מניו ג'רזי עם 3 ילדים, אך השיחה הייתה קצרה, לחוצה ולא מובנת…הייתי ממש על סף בכי, האימא דיברה כל כך מהר שהרגשתי ממש חסרת אונים ובאותו רגע לא רציתי לקבל טלפון עוד מאף אחד..ואז קיבלתי טלפון מגליה….אז ככה גליה, למשפחה של ישראלים יורדי הארץ אבל היא נולדה באמריקה, יש לי ארבעה ילדים בני 6, 8, 10 ו12 והיא גרה בפרוורים הצפוניים של שיקגו.
שוחחנו בטלפון במשך שעה וכל כך נהנתי! היא היחידה בבית שיודעת לדבר עברית, כמובן עם מבטא אמריקאי מאוד כבד, חצי שעה שוחחנו באנגלית ואחר כך עברית. ביטחון עצמי שלי עלה מאוד והיה לי כל כך כיף לדבר איתה, כל כך התלהבתי והיא שמחה על כך. הבנתי שכל הבוקר פנוי לי עד שלוש וחצי אחר הצהרים, הילדים חוזרים מבית הספר ואני איתם עד אחרי ארוחת הערב.
על הסוף שבוע פנוי בשבילי, יש לי חדר משלי עם שירותים ואמבטיה צמודים, רכב משלי והשנה היא עומדת להוציא את תואר הד"ר. בסוף השיחה הבנתי שזה פשוט מדהים שמה שנשלל על הסף בתחילה נהפך לבחירה מוחלטת ושלמה שלי.
לאחר השיחה היא שלחה לי מייל עם התמונות של החדר שלי, הילדים והבית כמובן, תמונות של הילדים שוחים בברכה בחצר האחורית, עם החיות שלה..ואחרי שראיתי אותם, ידעתי שזהו, לשם אני נוסעת.
התאריך הוא הרביעי לאוגוסט 2003, עוד חודש וחצי, שיקגו אני בדרך אלייך.
רוצים לדעת כיצד הסיפור מסתיים? באתר תרבותי תמצאו את החלק הראשון והחלק השני של ההחלטה להיות אופר. אופר אין אמריקה- השנה הטובה בחייך
